על פני השמש הבוערת

ענן שחור כלויה.

פנה היום ובא הערב,

הקיץ נס כלא היה.

רוחות קרות כמות בלי הרף

וריח גשם באוויר –

ואת תריסי חלון סוגרת,

כבר לא נראך עד בוא אביב.

שוב חורקים ענפי האורן,

רוחות טורדות מנוחתם –

אלה הם ימי החורף

אשר חולפים פה לאטם.

צונחים בלי קול פתיתי השלג

על הדשאים והגגות,

ואין רואים ימים של תכלת,

גם צפרים אינן חגות.

ואת תוהה אל מול הלובן,

כאילו מישהו בדה

מלבבו באיזה אופן

עולם קסום של אגדה.

שוב חורקים ענפי האורן...