לאט-לאט ינוע
ברוח, במרחב
היופי הצנוע
שלאחר שרב.

בשמש השורפת
שינה הנוף פניו.
שכאן פרחה רקפת
מי עוד יזכור עכשיו?

כי עוד לפני חָדְשַׁיִם
בדשא הירוק
נורית יפת-עֵינַיִם
הסמיקה מרחוק –

כי כל בקעה וגבע
חרזו טללים באור,
רמזו בחן הצבע –
מי זאת היום יזכור?

אך יש יפעה אחרת
ויש מִשְׁנֵה-הדר
לכל עונה אחרת,
לקוץ ולדרדר.

עמדו בפתח הבית
והסתכלו היטב:
נוף של שמיר ושית
יפיו יגע עד-לב.