הנה אני רואה אותם הולכים בשקט בשדות –

מבויישים מעט, ולא הותירו אחריהם עקבות

הם נשארו ממש כמו אז, עת עזבונו בוכיים

עיניים בוערות, חיוך רחב ותאבי חיים

בשקט בלילות הסתיו, זורעים הם טל בחצבים

לשווא יצפו בחלונות האור, לעד הם מקווים

מעבר השני של הגבעה, בינות האורנים,

ימתינו הם, בחילופי עונות לאורך השנים

קצתם נולדו בכאן, מלאכים שלא יזכו לפרוח

מהם שהתעייפו והסתלקו, ניטל מהם הכוח

בנים גויסו למלחמה, נפלו בליל קרבות ואש

אבות אבדו בתאונות, הותירו אם ובן כואב.

בגמר החגיגה, נצא דומם לליל הפתוח

נשב בלאט על סלע הר, נקשיב יחדיו לרוח

ואז הם יעברו, בלא עקבות במשעולי שדות

נזכור למר להם את שהלב צבר שנים רבות