פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים. 
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר. 
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה. 
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים, 
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער. 

ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים, 
ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה! 
האמנם תטמינונו כעת? 
הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה. 
נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה, 
כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט. 

לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה. 
הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים 
ודמנו מותז בשבילים שעל - שעל. 
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם. 
האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים 
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה? 

ראה, איזה לילה גדול ורחב. 
ראה, פריחת כוכבים במחשך. 
ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו. 

פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו. 
יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! 
כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו. 

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים. 
אך הרוח עזה בהרים ונושמת. 
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה. 
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים. 
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת. 
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.