את שנות עלומי לך נתתי;

כל בוקר שעון מעורר;

ביום ובליל מעמיס או פורק –

לא היה לך סבל אחר.

אבל כשביקשתי ללמוד –  

להביא לי ולך הצלחה –

אמרת לי: יפה מאוד,

עכשיו תחכה לתורך.

            נשוי לך, נשוי לך שלושים וחמש,

            זאת אומרת יותר משנות דור;

            נשוי לך, נשוי לך שלושים וחמש,

            ועדיין עומד לי בתור.

את חופש הפרט לך הקרבתי;

קיבלתי את דין הקיבוץ:

חבר ועדה, ריכוז הענף,

עשיתי כל מה שנחוץ.

אבל כשרציתי לחו"ל –  

לתפוס לי שם קצת מנוחה –

אמרת לי: בלי שום ספק,

אך קודם חכה לתורך.

            נשוי לך, נשוי לך...

את כל תקוותי בך תליתי;

הייתה לי תמיד נכונות;

ואם מדי פעם סטרת בפני

סלחתי ברוב ותרנות.

אבל, כשציפיתי למעט הוקרה –

לזכות בחיזוק ותמיכה –

אמרת לי: אתה צודק,

אך יש לי רבים כמותך.

            נשוי לך, נשוי לך...