כזה מין סוד יש לנו, לא נגלה אף פעם,

וההורים שלנו לא ישמעוהו גם:

שאז נולדנו ככה, למרגלות התל,

לקומץ אידיאליסטים שסתם הלכו בטל.

מאז זרמו המים בוואדי המנקז,

קצרו כבר אלף פעם, היה אפילו גז,

היום אנו מונים כאן, מעל חמש עשרות,

ולהורינו מתחשק עוד קצת לעשות.

            אנחנו כאן כמו הדרכים,

            כמו ההרים והפרחים,

            וכבר אמר מי שאמר

            שאין כמונו פגע מר.

מי ראשון יודע אם "קלייסון" בא או "מייסי"?

ומי השיג ראשון, הג'יפ או דווקא טקסי?

ומי קצר בסורגום, ומי הפך די-פור,

ואם כבר בא השופל לסתום שם את הבור.

ואם נולד כבר עגל ישר עם שני ראשים -

הרפתנים רק לנו לראות אותו מרשים;

ואם הבשיל המישמיש שבועיים קודם זמן -

זה אנו שחיסלנו ולא נשאר חרצן.

                        אנחנו כאן כמו הדרכים...

אתמול התחלנו יחד ללמוד על הקיבוץ,

ואיך עושים סידור ואיך עושים תשבוץ,

ואיך תמיד יוצא שאין אף מרוצה -

ואין חבר שדווקא הוא רוצה.

לכן החלטנו אמש, שכבר מגיל הגן

נחייה חיי קיבוץ, אבל בלי בלגן;

   וכבר הגיש עירעור מזכיר שרק נבחר,

והסיבה מובנת - נגנב לו הקלמר.

                        אנחנו כאן כמו הדרכים...

וכך הפכו הורינו חלום למציאות:

הנוף הזה, הפרא, בפרצופם חרוט -

אנחנו אוהבים ת'נוף, את כל אשר סביב -

זה אנו מביאים כאן תמיד את האביב.

עוד נטפח על כרס, נטיף להם מוסר,

לכל הילדודס שיוולדו מחר.

כל זה יהיה בעוד חמש עשרה שנה,

נשמין אזי מנחת - והם על הבמה.

            אנחנו כאן כמו הדרכים,

            כמו ההרים והפרחים,

            וכבר אמר מי שאמר -

            שאין כמונו פגע מר.

            וכאן נזכיר לכם, אורחים -

            תבואו גם בחג עשרים...