גדלתי במסגרת של קהילה יהודית קטנה בזימבבואה, מושבה בריטית לשעבר באפריקה המרכזית. חיינו בחווה קטנה שישה מיילים מחוץ לגבולות העיר. מקור המים שלנו היה מבאר שהתייבשה לפרקים קצרים במהלך השנה. הסוואנה הייתה גן ילדותי. לעיתים, בני שבט המטבליה היו מגיעים עם סלי קש רדודים מלאים בציפורים אקזוטיות, אותם נתנו לנו בתמורה לארוחה או לכמה מטבעות. גם בית הספר התיכון שלי שכן באזור הסוואנה. התוכי האפור האפריקני, שהעניק השראה לשיר שכתבתי, היה מתנה לבתי הצעירה לכבוד יום הולדתה ה-12. החזקנו את הציפור היפה בכלוב פתוח בסלון במשך 13 שנים, עד שחלפה מן העולם.

רוב חיי חייתי כחוואי וחבר קיבוץ בצפון ישראל, תוך שאני עוסק בסוציאליזם. בסביבה הפסטורלית הזו כתבתי ופרסמתי ארבעה ספרי שירה וקובצי סיפורים קצרים רבים. לאחרונה ניסיתי את כוחי בכתיבת שני רומנים ושלושה מחזות לבמה – חוויות מספקות מאוד. אני נהנה להתנסות בצורות שירה מסורתיות כמו הווילנלה, הפנטום והסונטה.

ערכתי במשותף שני ספרים בנושא שלום באמצעות שירה ותרבות, שהתבססו על חומר משני כנסי שלום בינלאומיים בחסות אונסק"ו. למעשה, תואר הכבוד שקיבלתי הוענק לי על ידי האקדמיה העולמית לאומנויות ומדעים, בשיתוף עם אונסק"ו, בזכות תפקידי בארגון הכנסים. במשך חמש-עשרה שנה שימשתי כנשיא של "Voices" – אגודת שירת האנגלית בישראל, שהיא קבוצת המשוררים דוברי האנגלית הגדולה בארץ. אנו רואים עצמנו כגשר תרבותי עם משוררים דוברי אנגלית ברחבי העולם. לשם כך השקנו את תחרות השירה הבינלאומית ה-21 שלנו ואת כרך השירה ה-40 שלנו, שעליהם אנו גאים בצדק.