באמצע הגלובוס,                                              

בלב העולם                                           

שם תשכון בת החן ישראלה;                  

ראשה בהר שניר                                              

כף רגלה בסנפיר –                                           

מי בחלד ידמה, מי ישווה לה?                 

אצבע הגליל – צואריה,                          

חזיה – תבור של חלום,                          

צוואר הבקבוק – מתניה,                                   

עכוזה – מרפיח עד סדום.                                  

                   פזמון - (רק המנגינה)

באמצע הגוף,

הגוף הנחשק –

בדיוק ליד הטבור –

תזהיר גומת חן,

ואנחנו, לכן,

עליה נרחיב הדיבור.

עוד הכנענים חמדוה,

גם שבט שמעון העדיף,

ואנו – מאז ראינוה  –

ידענו כי אין לה תחליף.

            אירשנוה בתום נעורינו;                         

            תקענו יתד בבתוליה;

            כי להב היא לנו ביתנו שלנו,                                                                   

            כולה – עד אחרון שביליה.

מצאנו אותה כשקועה בחלום

כמו הנסיכה הנרדמת;

הלבשנו אותה עצים ודשאים,

מחרוזת גגות מאודמת.

זה הזמן לשיר ולשמוח,

אף טרם השלמנו תשובות,

כי יש במותנינו הכוח

לשגות, לתקן ולקוות.

            אירשנוה בתום נעורינו;

            תקענו יתד בבתוליה;

            כי להב היא לנו ביתנו שלנו,

             כולה עד אחרון שביליה.