מִן הָעֵמֶק הָרוֹגֵעַ

קוֹל מְכוֹנָה בְּשִׁיר עוֹלֶה.

הִיא תָּשִׁיר עִם הַזּוֹרֵעַ

שִׁיר תְּפִילָה לַיּוֹרֶה:

רֵד עַל תֶּלֶם, רֵד עַל נִיר,

עַד יִגְמַע, יִרְוֶה חָצִיר.

תְּבוֹרַךְ, הַיּוֹרֶה!

רַד הָעֶרֶב עַל הָעֶמֶק

אַךְ כֻּלּוֹ עוֹטֶה רִנָּה.

מֵרָחוֹק נִמְשַׁךְ הַזֶּמֶר

עִם צָהַלַּת הַמְּכוֹנָה:

זֶרַע דֶּמַע עַל כָּל נִיר,

עוֹד נִשְׁמַע רִנַּת קָצִיר.

תְּבוֹרַךְ הַיּוֹרֶה!