נער ונערה

            לא ידעו לאהוב –  

            כך בעצב פותח השיר –  

            אך ככל אגדה

            שסופה כולו טוב

            סבא זמן את הקשר התיר.

הבחור לא ידע                                      

אי העצב החל;                                      

עטפהו כמו יעטוף לו הליל;                                 

ייתכן שנכסף לגלגל עמה צחוק,              

ואפשר שמתניה חמד לחבוק.

            נער ונערה                                            

            לא ידעו לאהוב –                                               

            כך בעצב נמשך לו השיר –                                 

            כשהרגיש שליבו                                               

            מתעטף במכאוב                                               

            מאוחר כבר היה להחזיר...                                             

הבחור כה רצה

אהבה לעורר –

הוא דהר על סוסים ובטרקטור טירטר;

אז שפם לו צימח וזקן חיילים;

אז בלורית הוא פרע וקירזל תלתלים...

            נער ונערה

            לא ידעו לאהוב –

            כך בעצב נמשך לו השיר –

            גם שפם גם בלורית

            רק הוסיפו מכאוב;

            אהבה לא ידעו להעיר...

ואז ערב אחד

הוא אזר אומץ לב,

ולרקוד משכה וסובב וסובב,

והרחק מאוחר – בשעות הקטנות –  

לה ליווי לשמש הבחור התנדב.

            נער ונערה

            לא ידעו לאהוב –  

            כך בעצב נמשך לו השיר –  

            מי פילל גם עתה

            לא יישך המכאוב;

            מי ידע שכה רב המחיר...

אז הרבה לבבות                                                 

נשברו ורפאו;                                       

שהם איש ואשתו אז הכל התרגלו;                     

וכבר חדר הכינו, שולחן וארון;                

רק השניים עוד טרם ידעו אם נכון...                    

            נער ונערה                                            

            לא ידעו לאהוב –                                               

            כך בעצב נמשך לו השיר –                                 

            הם פשוט לא ידעו אם כדאי המכאוב;                  

            הם קיוו שהזמן זאת יבהיר...                              

רץ הזמן, ולהם

לא חיכה מעודו,

והרבו הם לבכות כל אחד לבדו;

אז קרה ולפתע פתאום הוא זכה –

נתפזרו עננים וזרח חיוכה...

            נער ונערה

            אט למדו לאהוב –

            הן הבטחנו שכך הוא השיר –

            הם למדו כנראה לאהוב ולסבול;

            הם אחד – וכדאי המחיר.