בימים ההם לפני הרבה שנים

כשהגורן עוד הייתה

מקדש לאוהבים

והרומנטיקה פרחה

ולא סתם מיזמוזים.

בימים ההם בימי הקיץ החמים

כשהירח התפנק לו על מצע של עננים

הקבוץ זוגות, זוגות עלו לגורן

ועשו שם אהבה בין קש לדומן.

אך משום החשיכה ויצר החיזור

נוצרה ערבוביה וגם מעט פיזור

ערבוב של הזוגות וגם של אברים

וסער רגשות ופרץ יצרים.

פזמון:

והשיתוף חגג אז וגם האחווה

שמה על הגורן בשעות האהבה.

ולחשושי אוהבת שהוקדשו לחיים

נלחשו שם בשגגה לאוזן של אפרים

וכשהגבר שם פרט עלי החמוקים

נשמעו גניחות של שתים או שלוש נשים.

פזמון: והשיתוף חגג אז....

ועם עלות השחר הם היו חוזרים

עם מעט שינוי זוגות וחלופי בגדים

אבל תמיד, תמיד הייתה שם אהבה

הכל נשאר פה בקיבוץ הכל במשפחה.

זה כשהגורן עוד הייתה

מקדש לאוהבים

כשהרומנטיקה פרחה

ולא סתם מיזמוזים.