דב ירמיה
פועלו של היוצר:
מלחין, כותב, לוחם, לוחם שלום. פעל בקיבוצים ומושבים שונים.
ירמיה נולד ב-1914 במושבה בית-גן (כיום חלק מיבניאל). ב-1920 עברה משפחתו למושב נהלל (שם היה חבר ילדות של משה דיין). ב-1929 התגייס ל"הגנה". ב-1938 עבר לקיבוץ אילון, השתתף בהקמת חניתה ואחר כך מונה למפקד הנקודה ולמוכתר האזור.
במלחמת העולם השנייה שירת ביחידת תובלה ארצישראלית בצבא הבריטי, והשתתף בקרבות אפריקה והמזרח התיכון עד הפלישה לאיטליה ואחר כך לגרמניה. עם תום המלחמה השתתף עם אנשי הפלמ"ח, ובעיקר הפלי"ם, בפעולות הבריחה וההעפלה של שארית הפליטה.
ב-1948 התגייס לצה"ל, ובמלחמת השחרור שירת כמפקד פלוגה והשתתף בקרבות הגליל המערבי והמזרחי ובכיבוש נצרת. בעת מבצע חירם שימש ירמיה סמג"ד בחטיבת כרמלי. ב-31 באוקטובר וב-1 בנובמבר 1948 נרצחו עשרות שבויים ערבים בכפר הלבנוני חולא ממערב למנרה. כאשר נודע לירמיה על הטבח שבוצע על ידי שני קצינים הוא הגיש נגדם תלונה והביא להרשעתו ברצח של המ"פ, שמואל להיס, בבית דין צבאי. במשך השנים פעל ירמיה למנוע מלהיס להתקדם בגלל שותפותו בטבח, אך ללא הצלחה. למרות מחאותיו של ירמיה, הומתק עונשו של להיס לשנת מאסר אחת, הוא התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בישראל ב-1955, לאחר שנקבע שהעבירה אותה ביצע לא נושאת קלון ולהיס אף שימש כמנכ"ל הסוכנות היהודית בשנים 1978-1981.
אחרי המלחמה נשאר ירמיה בשירות והגיע לדרגת סגן אלוף. בזמן שירותו התגרש מאשתו הראשונה ואם שני ילדיו הגדולים, נישא להדסה מור וב-1956 נולד להם בן. בתקופת נישואיו להדסה מור ניהל משה דיין קשר רומנטי עם מור, ובעקבות זאת היחסים בין ירמיה לדיין עלו על שרטון.
ב-1958 השתחרר מהשירות, עבר לקיבוץ שריד והתגרש מהדסה מור. היה פעיל במגזר הערבי מטעם מפ"ם והשתתף במאבק נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל[1]. מאבק שהחל בו כאשר סירב, בתום המלחמה, לקבל תפקיד של מושל צבאי בנצרת. באמצע שנות ה-60 היה חבר בחוג להתקרבות יהודית-ערבית ומחה על שישראל אינה עושה די לספק שירותים בערבית.
ב-1965 היה ממקימי רשות שמורות הטבע במחוז הצפון, ועבד בה עד צאתו לגמלאות ב-1979. אחרי פרישתו לגמלאות עבד כרכז ביטחון במועצה האזורית געתון.
ב-1967 מונה על ידי אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, למפקד ההגנה המרחבית של קריית שמונה, ומאז שירת במילואים בהתנדבות. ב-1974, למחרת אסון מעלות, הקים את המשמר האזרחי בנהריה. לאחר חמישה שבועות השתתף עם אנשיו בחילופי האש שהתרחשו בזמן פיגוע על ידי מחבלים שחדרו לנהריה. ב-1976, עם פתיחת הגדר הטובה, שירת במילואים ביחידת הממשל הצבאי. במבצע ליטני שירת כקצין-מינהל ושירותים ביחידת הממשל, שהוסבה ליחידה לסיוע לאזרחים.
במלחמת שלום הגליל התנדב לשרת ביחידת הסיוע לאזרחים. אחרי שהשתחרר פרסם ב"על המשמר" יומן בו הוא מתח ביקורת קשה על התנהגות צה"ל כלפי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בלבנון. בעקבות כך סולק משירות מילואים.
לאחר מלחמת לבנון התפטר דב ירמיה מעבודתו כרכז ביטחון, ומאז הקדיש את כל זמנו למאבק ציבורי לעזרת פליטים פלסטינים. הוא יזם את הקמת הוועדה הציבורית בגליל המערבי שמטרתה לעזור לפליטים במחנות צור וצידון. כן היה פעיל מרכזי ב"שלום עכשיו" ובוועד נגד גזענות. ב-1983 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.
ב-1986 נמנה עם משלחת השמאל לדיאלוג עם אש"ף ברומניה
ב-2011 יצא הסרט התיעודי "הציוני האחרון", אותו הפיק וביים אבי דבאח, בו ירמיה מספר על תולדותיו ומביע את דעתו על עתיד ישראל.
מקור: מותאם מתוך ויקיפדיה עברית
עיון נוסף
