עומד אדם על גשר צר-רואה ומאזין,

רק הדגים שבנהר היו לו לעדים.

והאדם כולו נפעם, איננו מאמין,

שארבעים שנה הוא כאן בורא-ולא האלוהים.

ורק ההר שמסביב פותח לבבות

חוזר לו ככה הניגון ומשחרר תקוות

והנהר מימיו זורמים-רבה בו הדגה

ובעיני אדם אורות החג-וגם הדאגה.

את העולם שפה אנו בראנו

אז תן קולך בשיר ושמח אתנו

אז תן קולך בשיר, תן קולך בשיר, תן!

וכך עברו להן שנים, שנים של יום אפור;

ימים ימי-חמסין-לילות קדחת שוב חלפו.

ימי תקוות ואכזבות-ומלחמות אין ספור

הבט סביב-את השממה גני-הירק כאן עטפו.

צלילים בוקעים בקול-ולנו ריח הפרחים

וממתינים לחיילים עוטי אבק דרכים.

כך מתפרק לו היקום, וחלומות חולמים,

שיום יבוא לכאן וקצת נשקוט מרוח הימים.

את העולם שפה אנו בראנו

אז תן קולך בשיר ושמח אתנו

אז תן קולך בשיר, תן קולך בשיר, תן!

ניחוח הפרחים בכפר, ידענו זה שנים

ופסגתו של הר לכבוש-כולנו נחלום.

ותינוקות רכים על העולם תוהים, צופים

כי כמיהתם של בני אנוש נישאת תמיד אל השלום.

עומד אדם על גשר צר-רואה ומאזין;

רק הדגים שבנהר היו לו לעדים.

והאדם כולו נפעם, איננו מאמין,

שארבעים שנה הוא כאן בורא ולא האלוהים

את העולם שפה אנו בראנו

אז תן קולך בשיר ושמח אתנו