צמתה העבה על ערפה משוזרת

לגופה סרפן רקום בפרחים

כך ניצבה למולו חרישית, מהורהרת

עת היו בינם לבדם משיחים.

שתי עיניה שחורות כשחור צמתה

שפתותיה יוקדות כפרחים ללבושה

וראה בעיניו איך גבהה קומתה

עת איוושת רוח-ערבית בין דקלים לחשה.

לא שכח את אותה נערת סרפן

וזכר הוא לנצח פרחי ארגמן

וצפן בלבו אותו רגע קטן

       ככתובות שחורטים עלי עץ שבגן.