היסטוריה מוזיקלית

1949-1958, העשור הראשון של קיבוץ מלכיה. הקיבוץ עומד בפני תהום. ואז מתרחשים אירועים שמצילים מחד את חייו הפיזיים של הקיבוץ, ומאידך את חיי הרוח שלו. זה קורה לקראת סוף שנות החמישים, תחילת הששים. מדובר במה שנקרא אז "עזרה לקיבוצים צעירים במצוקה", כשהתנועה הקיבוצית מבינה שרבים מקיבוציה הצעירים הפכו לזעירים עד מאוד, ואם לא תישלח אליהם עזרה מיידית, הם ייעלמו מהמפה. להרבה קיבוצים ששלחו לעזרת מלכיה בנות ובנים עלינו להודות, אבל דומני שלא אחטא אם אציין במיוחד שניים מקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" דאז: יגור ואשדות-יעקב מאוחד. קיבוץ יגור שלח אלינו משפחות ובני קיבוץ, שחד-משמעית הצילו את מלכיה מנפילה טוטאלית. אשדות-יעקב ויגור שלחו אלינו משפחות עם ילדים, שבלעדיהם בית הספר שלנו לא היה קם. (היו אז רק שני  ילדים בני מלכיה בגיל בית הספר...).

אבל, מכיוון שבתרבות ובמוזיקה עסקינן, חובה משמחת היא לי לציין את התרומה שלא תסולא בפז, הן של יגור והן של אשדות-יעקב, בנושאים אלו.

אנשי יגור היו אמונים על המוזיקה שהביאו אליה רבים וטובים, ויסולח לנו אם נציין במקרה זה את האחד והיחיד בדורו: יהודה שרת. המוזיקה והשירה שהביא עמו שרת לקיבוץ יגור, שנושאת פרי עד היום, הגיעה אלינו למלכיה עם המשפחות ובנות ובני יגור, בדיוק באותם רגעים קשים של "להיות או לחדול...", וכבשה בסערה את מלכיה, גם ביום-יום ובעיקר בחגים. אולי צריך לציין בעיקר את ליל הסדר נוסח יגור, של יהודה שרת, אבל ממש לא רק. ולא אגזים אם אומר שלמוזיקה ולבני יגור יש עד היום חלק גדול בכך שמלכיה החזיקה מעמד.

בה בעת הגיעו אלינו גם משפחות מאשדות-יעקב. לכאורה בשביל לתגבר את בית הספר, אבל – הרווח היה כולו שלנו, אוהבי השירה והמוזיקה. סביב האקורדיון של זאב שלו, ומשפחתו המוזיקלית, והתאומות שזימרו בהשראת הוריהן, התלכדנו ושרנו עד כלות. בו-זמנית זכינו גם בשפר שחטר שנישא לבת גרעין מלכיה, דניה, וכך עם שפר בגיטרה ודניה בסופרן, ועם הילדים המוזיקלים שנולדו להם, לא חדלנו לשיר, (ב"סוכה של שפר") מה גם ששפר התגלה כמחבר פזמונים מופלא, כשחברו לו בני הגרעינים.

עכשיו אפשר לדלג עוד עשור לשנת 1979. אז חגגנו עשרים שנה למלכיה, כשהפעם בא לעזרתנו האחד והיחיד, המלחין המחונן בן קיבוץ בית-זרע שלמה ארד ז"ל, שהקשר העמק-הירדני שלו עם שפר שחטר יוצרים הרמוניה מבורכת של פזמונים וגם שירים ליריים מופלאים, שיצאו לאור בחוברת "שיר נריע למלכיה" פרי ידיה המבורכות של דורית צמרת, בת בית השיטה.

הנה ראינו כי טוב. המוזה של המוזיקה שרתה במעוננו: בחתונות ("מי יביא אלינו/ הגביע מי יתן?/ הלוואי נוכל כל חודש / זוג חדש כאן לחתן", בימי חג ומועד, וגם סתם כך כשהחורף הסגרירי של מלכיה ירד עלינו, אז שרנו שיר אהבה חורפי: "רוחות קרות מכות בלי הרף/ וריח גשם באוויר/ ואת תריסי חלון סוגרת,/ שוב לא נראך עד בוא אביב".

באותן שנים, אולי קשות מבחינה כלכלית, דווקא אז שרתה עלינו חדוות המוזיקה. כתבנו שירים, זכינו להופיע על במת כפר בלום עם שירים ומוזיקה פרי עטינו. ואז הגיע העת וניעורו בני הדור השני למקימים, (דור מקביל לתקופת "המתנדבים"), שהיה חזק מאוד בהווי וביחס המיוחד של כיתות הנעורים לפעילות המוזיקלית המקומית. נכון, לא כולם ניגנו, שרו או כתבו, אבל כולם, ולאורך שנים, ועד היום, חיו חיים מוזיקליים-חברתיים, עם וסביב. אהבו, הכירו ושרו.

וכך גם בשנים הבאות (אולי קצת פחות באינטנסיביות) יש מי שאינן מוותרות על שירת המקהלה האזורית; ויש מי שדאג להקים במלכיה מבנה ייחודי "פאבארוטי" על שם הפאב לשעבר, לכל המתופפים והמנגנים; ויש בית ספר למוזיקה - "ג'מוסיקה" - שילדי מלכיה שותפים בו; וחדשות לבקרים אנחנו מגלים קולות מופלאים חדשים, ממש בשכנותנו.

ועדיין מתגלים מנגנים ואוהבי שירה, שמנעימים לנו את חגינו ומועדינו, ולצערנו, מלווים במוזיקה גם את רגעי הזיכרון הקשים, החולי והמוות.

אז נכון. אנחנו כבר בני שבעים, השמיעה והקול לא מה שהיו פעם ובכל זאת –

המנגינה לעולם נשארת.    

כתבה: אורה ערמוני, 2018