א.
הבן:
אתמול כשהלכנו לישון במיטות,
פתאום אז כבה לו האור.
אז כל הילדים ואפילו נמרוד,
ואפילו אני קצת התחלנו לפחוד –
פתאום כשכבה לו האור.
ב.
אבא:
אתה מפחד מהחושך? – חבל!
אני בגילך לא פחדתי בכלל.
ישנתי בחושך, בחוץ יילל תן,
למרות שהייתי אז ילד קטן.
ג.
סבא:
ישנת בשקט? – ספק אם בכלל.
ואמא'לה שלך לידך על ספסל.
כל לילה אפל, בלי סידור עבודה,
הדליקה אורה ברגעי חרדה.
ד.
הבן:
ראיתי היום שבחוץ מסביב
כולם עם דלתות, חלונות ותריסים,
לכולם יש גגות אדומים –
יש מאה או אלף בתים.
אז למה גגות אדומים?
ה.
סבא:
גגות אדומים זהו סמל, תדע!
היה הייתה פעם אחת אגדה.
הצבע נשאר אך דהה עקרון.
הגג הוא אדום, אך נטוי במדרון.
ו.
אבא:
מה סבא מבין בעניין הגגות,
מה הוא מקשקש בענייני אגדות!
הגג הוא אדום, כי לוהט בחזה
כלהט הקיץ בעמק הזה.
ז.
סבא:
שינה מתוקה חלומות נעימים
תישן, יקירי, הן בבוקר תשכים
אל פרח, אל דשא, אל עץ וציפור
תישן מחמדי, ותקיץ אל האור!
אודות השיר
שיר הווי מימי הלינה המשותפת. מתוך: מופע ה-40 לבית-זרע, 1968. הקלטה מקורית של המופע, הומר מתוך פס-קול מטייפ-סלילים, שנמצא בעיזבונו של חיים שפריר. עוד על המופע קראו כאן |