צֵל הָרִים גוֹלֵש וְלַילָה כבר יָרַד

חוּט כָּסוּף נִשְזָר מֵעַל גִבעוֹת חַרְתִיָה.

אור בַּחלונות וְרוּחַ-ים תִרעד

הכותנה רוגעת בָּעמק כְּשטיח.

אני עוֹבֵר כַּהֵד, נוגע לא נוגע,

חֲבֵרַי נחים בְּצֵל ההר,

הכל נִרְאֶה שוֹנֶה, אחֵר אֵיני יודע,

אֲבָל בכל זאת מוּכָּר, מאוד מוּכָּר.

נִראֶה שונה, אחֵר איני יודע

אבל בכל זאת מוּכָּר.

לָמָה לא אשמע אֶת צִלְצְלֵי הצאן

והתן המילל יתום בַּהר,

נַדָמָה שריקתן של רכבות העמק

פַּרדס וָכֶרם – הֲגַם זמנם עבר?

אני עובר כַּהד...

הכרמל עוד כאן כמו רֵעַ ויָדִיד

מן הואדי עוד עולים ריחות שוּמָר

וילד מחייך, כמו היה תמיד,

וּטפיחה על שֶכֶם כַּטַעַם המְשוּמָר.

אני עובר כַּהד...