יָדַעְתִּי קֵן חֶמְלָה
הָאַהֲבָה זָרְחָה
מִקִירוֹתָיו, מֵחַלוֹנוֹ,
מִשֻּלְחָן מִכֻּרְסָה
מִיּוֹשְׁבֵי בוֹ.
יָדַעתִּי קֵן חֶמְלָה
הָאַהֲבָה כָּבְתָּה
בֵּין קִירוֹתָיו, בַּחַלוֹנוֹ;
אֵין שֻלְחָן, אֵין כֻּרְסָה,
אֵין יוֹשְׁבֵי בוֹ.
אודות השיר
את המילים לשיר כתבה נורית שושני בימים כאובים של פירוק בית ההורים ופרידה כואבת מכל חפץ דומם, מן הריח המיוחד, מין הספרייה, מן המטבח, שנשארו בבית לאחר שהלכו הוריה לעולמם בזה אחר זה, תוך חודשיים. הלחן הזדמזם בה תוך כדי הכתיבה הדומעת. באותם ימים התפרסמו באחד העיתונים דבריו של הרב שך, שאמר, שילדי הקיבוצים גדלו כמו שפנים בלי כל קשר להוריהם, בלי שורשים – דברים אלו גרמו לנורית לחשוב שהיה כדאי להראות לו את השיר הדומע והמתגעגע הזה שלה. "הבית שלי ב-ה' הידיעה, היה בית הורי". היא מספרת. ומוסיפה: "הם היו מחנכי, כל שביב של תרבות וערכים שקיים בי, מהם שאבתי, הם טמנו בנפשי את אהבת השיר והלחן, את האהבה לשפה העברית, את אהבתי לנוף הארץ הזאת את ההבנה לזולת ואת החמלה, כל זאת למרות שנולדתי בקיבוץ, גדלתי בקיבוץ ואני חיה בקיבוץ עד היום". |