התגייס לצנחנים ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר אריאל מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. בשנת 1966 נשא לאישה את תרצה הגדיש מכפר סאלד. בפרוץ מלחמת ששת הימים שירת כלוחם במילואים בחטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים, שלחמה בירושלים. בהשראת המלחמה כתב את השירים למיני-אלבום "ירושלים של ברזל" (1967). המיני-אלבום, ובעיקר השיר "ירושלים של ברזל" אשר נכתב בהשראת השיר "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, פרסמו את אריאל בציבור הרחב, במיוחד לאחר ששר את "ירושלים של ברזל" בכנס לוחמים, מה שעורר הדים רבים והדביק לו את הכינוי "הצנחן המזמר". חרף ההצלחה, הוא החליט כי אינו מעוניין בקריירת זמרה בתור הצנחן המזמר, משום שהסתייג מה"גימיק" שבדבר, ונסע עם אשתו בשליחות הקיבוץ לארצות הברית. בארצות הברית נולדו לו בת ובן, שירז ושחר. הוא הושפע מאוד מהמוזיקה האמריקאית ובראש ובראשונה מבוב דילן ומהמסרים המועברים בשיריו, והחל לכתוב שירים בהשראתו.
בשובו לישראל ניסה אריאל להשתלב בתל אביב בתור איש קולנוע. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים לחם אריאל בחזית הדרום, בין היתר בקרב על העיר סואץ. אחרי המלחמה שב לקיבוץ משמרות ולמשפחתו, ואף התמנה למשרת מזכיר הקיבוץ. הוא המשיך ליצור, וב-1978 הוציא את אלבומו הראשון "שירי חג ומועד ונופל", הכולל בין היתר את השירים "ארול", "טרמינל לומינלט", "תקווה", ו"שיר כאב".
אלבומו השני, "...וגלוי עיניים", יצא ב-1984, והוא כולל בין היתר את שיריו המפורסמים "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים[1], "שדות גולדברג" (שיר הידוע יותר כ"ילדתי שלי"; לפי פרשנות מסוימת, השיר הוא שיר תשובה ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג, ומכאן שמו[2]) ו"מחלק מוסר השכל (אגדת עם מקסיקנית)".
ב-1987 הוציא ספר שירים שכלל שירים משני אלבומיו הראשונים, שירים שכתב לאמנים שונים ושירים שעתידים היו לצאת באלבומו הבא, "ירוקות", שיצא בשנת 1988. בתקופת ההקלטות שכל את אביו, והוא בחר להקדיש את השיר "נשל הנחש" ואת האלבום לזכרו, שירים מוכרים נוספים באלבום זה היו "מדרש יונתי" ו"פלוגה בקו (או לגמרי במקרה)".
ב-1987 עזב אריאל עם אשתו ושלושת ילדיו את קיבוץ משמרות ועבר להתגורר בתל אביב. בסוכות באותה שנה החליט לצאת עם ההרכב "קאריזמא" - מיקי שביב (גיטרות, בס, שירה וקולות), רע מוכיח (תופים), יהודה עדר (גיטרות, שירה, קולות), ויואב קוטנר (קונגס, שירה) - לסיבוב הופעות בסגנון מסעי ההופעות בארצות הברית, אשר נקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל". הם יצאו ברכב, ונסעו מקריית שמונה ועד אילת. מסע ההופעות צולם ויצא בסרט. כמה מהשירים שכתב אריאל בשנים 1989 - 1990 יצאו ב-1990 בתקליט שדרים שנקרא "עברנו את פרעה".
ב-1993 יצא אלבומו הרביעי, "זרעי קיץ". אלבום זה כולל את השירים המצליחים "זרעי קיץ", "סתם אחד" ו"מים מתוקים".
ב-1995 יצא האלבום "רישומי פחם" שהיה אלבומו החמישי, אלבום ייחודי עם שירים שאותם כינה אריאל כיותר "קשים" לשמיעה. האלבום כלל בין היתר את "חיית הברזל", "שיר המקצוע" ו"שמעתי שאת נמצאת".
ב-1997 יצא אלבומו השישי, "ברנרד ולואיז", אלבום קונספט העוסק בעיקר בנושא האהבה; האלבום כולל את השירים "ברנרד ולואיז", "היכנסי כבר לאוטו וניסע" ואת אחד מלהיטיו הבולטים, "לא יכול להוריד ממך את העיניים".
בשנת 1997 התאחדו מאיר אריאל ולהקת קאריזמא להופעה אחת בהארד רוק קפה, בתל אביב. האלבום דלתות נפתחות מעצמן (1998) תיעד את מחציתה השנייה של הופעה זו וכלל אוסף שירים שכתבו חברי הלהקה השונים. רוב השירים באלבום הם גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של מאיר אריאל. מחציתה הראשונה של ההופעה לא תועדה באלבום. היא כללה גרסת כיסוי שלמה לשירי האלבום "זרעי קיץ".
בשנת 2000, לאחר מותו, יצא אלבום נוסף של מאיר אריאל, "מודה אני" אלבום עם הקלטות ביתיות, הכולל את השירים "מודה אני" ו"על ארץ מוותרים רק בלב".
כאשר חגגו הזוג אריאל את חתונת הכסף שלהם, הגיעו שוטרים ומצאו סמים קשים באחת המתנות שקיבלו בני הזוג. אריאל הצהיר שהוא משתמש בחשיש מזה שלושים שנה (כפי שכתב בפירוש בשירו "נרקומן ציבור": "אני עצמי מכור לחתיכת חשיש"), אולם מעולם לא צרך סמים קשים.
לאחר התבטאויות עוינות של אריאל כלפי הקהילה ההומו לסבית, אותם כינה בין היתר "מדגרה של מחלות" בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", הוחרמו הופעותיו ותקליטיו בחוגים מסוימים, וכן החלו פעולות אלימות על ידי מפגינים שעקבו אחריו במהלך סיבוב הופעותיו. בספטמבר 1998 הודיע מאיר אריאל כי הוא מפסיק להופיע בשל גילויי המחאה. מאוחר יותר אף התנצל בתקשורת על דבריו וכתב מכתב לעיתון הקהילה [דרוש מקור] בו הוא הכריז על עצמו כ"בור גמור" בכל הקשור לנושא.
בה' באב תשנ"ט (18 ביולי 1999) נפטר מאיר אריאל, בגיל 57, ממחלת קדחת הבהרות. קברו נמצא בבית העלמין של קיבוץ משמרות.
מתוך: ויקיפדיה העברית
עיון נוסף
