הפעל רדיו
שירה עובדת
פרויקט 'שירה עובדת' מציג לראשונה לפני הציבור הישראלי את הזמר הקהילתי שהולחן בקיבוצים ומעולם לא עזב את גבולותיהם. כך נפתח צוהר לתרבות מוזיקלית רב-גונית שהתפתחה לאורך הדורות ביישובים
בוא דודי
ישוב דליה
ביצוע עליזה קאשי
עיבוד שמעון כהן
מילות השיר
בּוֹא דּוֹדִי, אַלּוּפִי, הַגֹּרְנָּה
שָׁם שִׂמְחָה, שָׁם צָהֳלָה.
בּוֹאִי יָפָתִי, בִּמְחוֹלוֹת נֵצֵאָה
הֶחָתָן וְהַכַּלָּה.

תְּנוּ צִלְּכֶם הָרֵי אֶפְרַיִם,
רֹנּוּ זֶמֶר לַדּוֹדִים!
וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,
שִׁירוּ, רֹנּוּ לַקּוֹצְרִים!
תווים

אודות השיר
חובר לפסטיבל המחולות הראשון בדליה בשנת 1944. הריקוד מאת גורית קדמן.
הנגנים בביצוע הנוכחי הם להקת ''לרוקדים הידד'', 1959. 

מתוך מאמר על השיר שפורסם בעיתון הזמן הירוק 05.02.15 על ידי נכדה של אילזה עמיר סגל:

בשנת 1939 קם קיבוץ דליה כאחד הקיבוצים האחרונים שהוקמו בשיטת "חומה ומגדל". הקיבוץ הוקם על ידי עולים מרומניה וגרמניה, ביניהם סבי וסבתי – שמעון ואילזה פלס – שעלו לישראל שנתיים לפני כן, לאחר תקופת הכשרה והדרכה מטעם תנועת "השומר הצעיר" בגרמניה. אילזה הייתה הגננת והמורה של הקבוצה הראשונה בקיבוץ - קבוצת "זמיר" ושל קבוצות נוספות.
בשנת 1944, לכבוד שנתו החמישית של הקיבוץ, ובסימן חג השבועות, יזמה אילזה את כינוס המחולות הראשון בקיבוץ. הסיבה לעריכת הכינוס, שלמעשה החל כחגיגת שבועות גדולה ומרשימה במיוחד, לא הייתה רק חמש שנים להקמת הקיבוץ. כיישובים רבים אז, סבלו חברי הקיבוץ ממצב כלכלי קשה. בנוסף, ידיעות שהגיעו מאירופה על ממדיה האמתיים והנוראיים של שואת העם היהודי נגעו ברבים מחברי הקיבוץ שבני משפחותיהם נותרו באירופה. כך שמצב הרוח הכללי בקיבוץ היה ירוד במיוחד. לפיכך, נדרש אירוע מיוחד לרומם את המורל הכללי.
אילזה למדה באותו הזמן בסמינר הקיבוצים ומורתה לריקוד הייתה גורית קדמן , בין שתיהן נוצרו קשרי ידידות, בין השאר מכיוון ששתיהן היו ילידות גרמניה. אילזה הזמינה את גורית קדמן לביקור בקיבוץ דליה, כדי לראות כי המקום מתאים לעריכת כינוס מחולות. כשראתה גורית את הפרגולה בקיבוץ – שהייתה למעשה חאן ערבי לשעבר עם במה טבעית ומשטח משופע לקהל, ממנה נשקף נוף המרשים, נרתמה ליוזמת הכינוס. 
לכבוד הכינוס הוחלט לערוך מסכת ברוח חג השבועות ומגילת רות. כחלק מהמסכת כתבה אילזה את השיר "בוא דודי" המבטא את הקשר בין רות לבועז. חבר הקיבוץ יצחק פוגל (לימים יצחק דרור, שכונה "טוטו") כתב את הלחן לשיר. גורית קדמן, יחד עם גרטרוד קראוס (שהייתה מורה מוערכת לבלט עוד בגרמניה והורתה בלט לרבים, ביניהם למשל יפה ירקוני) הפכו את השיר לריקוד-עם שאותו הורו למשתתפי כינוס המחולות. גורית קדמן הייתה אחראית על נושא המחולות באגודת "הפועל" וכך הורתה את הריקוד ברחבי הארץ, למדריכי ריקודי עם, והריקוד והשיר הופצו.
כינוס המחולות הזה היה הראשון מבין שישה, שהאחרון שבהם התקיים בשנת 1968, ולאחר מכן הפך לפסטיבל המחולות בכרמיאל. כינוס המחולות השני בדליה אמור היה להתקיים בקיץ 1946, אך נדחה בשל השבת השחורה. כך שכינוס המחולות השני נערך בשנת 1947 ואליו הגיעו כעשרים אלף מבקרים וחמשת אלפים רקדנים, ששכנו באוהלים בשטחים שסביב הקיבוץ, ביניהם שני נציגי האו"ם ששהו בארץ. אלו היו נציגים של   UNSCOP (United Nations Special Committee on Palestine) שהציעו את תכנית החלוקה לארץ. בין השאר ראו נציגי האו"ם הופעה של להקות ערביות בריקוד דבקה והתרשמו מהקשר היהודי-ערבי בארץ.
טרם הכינוס השני התעוררה מחאה מצד גורמים דתיים שמחו על עריכת הכינוס בשבת, כמו גם על הריקודים שכונו "ריקודי ערום ותועבה". באחד הימים הגיע אל מזכירות הקיבוץ מכתב בחתימתם של דוד בן-גוריון ויצחק גרינבוים (לימים שר הפנים הראשון) בו הביעו צער על הפגיעה בחוגים הדתיים. אך גם לאחר משלוח מכתב זה, לא שונה מועד הכינוס.
דני אפרת מספר בספרו "אדמה קשה אנשים קשים" כיצד בשנת 1946 כרמלה ספקטור מכפר יהושע למדה את הריקוד "בוא דודי" בקורס מדריכי ריקודי עם שנערך בעין-חרוד לאחר חג הפסח באותה השנה, בו הורתה רבקה שטורמן. כששבה כרמלה לכפר-יהושע הוטל עליה לארגן את טקס השבועות בכפר. ההפתעה של אותו אירוע הייתה ריקוד הזוגות של בני כיתה י', בני השש-עשרה. ריקוד זוגות לפי השיר "בוא דודי". 
ריקוד הזוגות הרשים את בני הכפר לטובה, אך יש המספרים כי היו שראו בו פריצות שעלולה להחליש את ההתמודדות עם אתגרי החיים, שלושה מהרוקדים נפלו בקרבות מלחמת השחרור בדרך לירושלים ונקברו בבית הקברות בקרית ענבים, ואומרים שהיה מהמקטרגים מי שהלך לשם לבקש את סליחת הנופלים.
אילזה פלס, סבתי, לאחר שסיימה את לימודיה שימשה שנים רבות כמורה, מחנכת ופעילה במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי. בגיל חמישים התחילה לרכז קורסים למטפלות בסמינר "אורנים" בטבעון, והמשיכה בכך עד גיל שבעים וחמש. בשנים אלו עשתה שתי הפסקות בהן שימשה שתי קדנציות כמזכירת קיבוץ דליה. במקביל כתבה אילזה פזמונים למסיבות בקיבוץ, וסיפורים קצרים שכמה מהם התפרסמו בחוברות "משמר לילדים".
אילזה נפטרה בשנת 2003, בגיל 90 ונקברה בבית העלמין בקיבוץ דליה ליד שמעון בעלה. 

מספרת בהרחבה איה סגל, בתה של אילזה פלס:
בחג שבועות בשנת 1944, לכבוד חגיגות חמש שנים לדליה, הוחלט לערוך מסכת על מגילת רות, ולכבודה כתבה אילזה את המילים לשיר "בוא דודי", ויצחק פוגל (טוטו) כתב את הלחן. אילזה למדה אז בסמינר הקיבוצים בתל-אביב והזמינה את מורתה בסמינר גורית קאופמן-קדמן ללמד את הריקודים למסכת. גורית קדמן הזמינה את גרטרוט קראוס לעזור לה בהוראת הריקודים. המסכת הפכה להיות כנס המחולות הראשון בדליה, כנס מחולות ראשון מבין שישה, כאשר האחרון שבהם התקיים בשנת 1968. השיר "בוא דודי" התפרסם בארץ גם בזכות גורית קדמן שהפכה אותו לריקוד עם והפיצה אותו בכל הארץ. (סיפורה של איה סגל הוא באדיבות זמרשת).

עיון נוסף


אתר זה הינו מטעם התנועה הקיבוצית
האתר פועל ברשיון אקום
האתר נתמך בנוסף על-ידי:
© האתר נולד מכוונות טהורות של שימור הזמר הקהילתי, ואין בכוונתו להפר זכויות יוצרים. אם אתם חפצים להסיר שיר או פריט כלשהו מתוקף זכויות יוצרים או מטעמי צנעת הפרט אנא הודיעו לנו ונפעל בהתאם. זכויות היוצרים ביצירות שמורות למחברים ו/או לאקו"ם. הצפייה וההאזנה ליצירות הנמצאות באתר נועדו לשימוש פרטי בלבד. אין להעתיק או להפיץ את היצירות למטרה כלשהי בלא אישור מנהלי האתר. הקלטות השמע באתר שנעשו לפני יותר מחמישים שנה הן נחלת הכלל בהתאם לחוק זכויות יוצרים תשס"ח. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.
כל הזכויות שמורות | מופעל על ידי מגוון אפקט